המלאך העיוור
יואב בר-לביא
בראשית הימים ברא האל את הגבר ואת האישה. לאחר שלקח מפה והוסיף לשם, עיגל פה ושיטח שם, נותר לו רק לקשור אותם זה לזו למען ינעם זמנם יחדיו. הוא הלך אל המעיין, מילא במימיו קדירה ענקית וקרא אליו אז את אחד ממלאכיו לעשות במלאכה. זה הוסיף תערובת בשמים ושרף מן העץ הקדוש, בחש בקדירה, והנה כך נוצר שמן האהבה. האל קידשו ודיבר אל המלאך: זהו שמן האהבה שאותו אני מפקיד בידך. כל אימת שיפגשו גבר ואישה ותוצת בלבּם אש האהבה, יהיה עליך לרדת ארצה ולנסוך כדי עשר טיפות מן השמן על לבּו של כל אחד מהם בשנתו, והוא יזין את אש אהבתם עד לאחרון ימיהם. ועל זאת הוסיף: הנה לך גם הכלי שאותו צרתי עבורך לשמשך במלאכה
המלאך הביט בכלי שלפניו: כד קטן עשוי חרס, חצוי באמצעיתו לשני חלקים שווים בגודלם שלכל אחד פיה משלו
מלאכה משובבת נפש היא זו המוטלת עליך, המשיך האל, אך נושאת היא בצדה אחריות כבדה. שמור היטב על שמן האהבה וזכור כי עליך לקצוב ממנו מנה שווה לכל אחד מבני הזוג, כי ככל שתשמח האש הבוערת את לב השניים יחדיו כך היא תכאיב ללב האחד לבדו
בלב רן החל המלאך במלאכתו. פעמים רבות מדי לילה היה יורד ארצה ונוסך את שמן האהבה על לבבות בני האדם גברים ונשים, וככל שרבתה מלאכתו כן שמח ומעולם לא נלאה ממנה
עד מהרה בא שכר לעמלו: זוגות זוגות טיילו בני האדם בשדות, צחקו ואהבו, וחייהם נמלאו אושר וחדוות נעורים. ילדיהם היו אפוא פרי אהבתם ובבגרותם זכו גם הם לביקורו של המלאך, כל אחד בעתו. כך חלפו דורות, בני האדם המאושרים הכירו תודה על המתנה המבורכת והודו בתפילותיהם לאל ולמַלְאָכו
ואולם השטן שהבחין בנעשה לא ראה זאת בעין יפה כלל וכלל. לאחר שעמד על פשר הדברים, התגנב והביט בקדירת השמן הגדולה. תבלינים משלו ביקש לזרות בה, אך למגינת לבו הקדירה הייתה חתומה היטב במכסה כבד נעול במפתח. בפחי נפש פנה משם אך לא אמר נואש, הוא שב עם בוקר עת ישן המלאך ולידו מונח היה הכד. הוא נטל חֶרֶש את הכלי הקטן ובשנאתו היוקדת קדח במבטו נֶקֶב בכל אחד מחצאיו, ואז השיבו למקומו וחמק באין רואה
המלאך לא חשד בדבר והמשיך במלאכתו, ולמן אותו יום ירד לטמיון רוב רובו של שמן האהבה בדרכו מטה אל הארץ, ושעה שנסך אותו על לבבות הישנים לא נותר ממנו אלא קמצוץ זעום בלבד
מאז אין אהבתם של בני האדם אורכת זמן רב והאש שבלבם דועכת וכבה, אף אם ראשיתה בלהבה גדולה שנדמה כי תבער לעד. יתר על כן, כדרכו הצטיין השטן במלאכת הזדון: בכוונת תחילה הקפיד לנקב בשני חצאי הכד נקבים שאינם שווים בגודלם, ועל כן לעולם דועכת האש בלב אחד האוהבים בטרם תדעך אצל האחר, הנותר מיוסר
על שום כך יש המכנים לעתים את המלאך הממונה על האהבה בשם "המלאך העיוור", כי בעיוורונו לא השגיח בשמן הניגר, נסך ממנו בכמויות שונות וגרם עוגמת נפש רבה, חרף רצונו הטוב. אולם כנגד זאת ישנם מתי-מעטים שבלבם לא דועכת אש האהבה, כי אם מוסיפה לבעור לאטה עד לאחרון ימיהם מכוחה של טיפה בודדת. הלוא הם השמחים בחלקם