הבתולה בעמק הלבן
יואב בר-לביא
ממלכת גילָאיְדה העשירה שכנה בארץ מוריקה ורחבת ידיים. שנים רבות לא הפר דבר את שגרת החיים השלווה בה, עד לערב אחד שבו התייצבו בהיכל כורים ממכרות הברזל והציגו לפני המלך חפץ משונה דמוי ביצה שמצאו בעבודתם, ומשקלו רב מאוד. אחד היועצים הזהיר מפני הביצה ויעץ להשיבה ללא דיחוי אל חיק האדמה, אבל כנגדו הציעו כל היתר לבקעה – אולי אוצר גדול טמון בחובה. המלך שקל את הדברים ולבסוף ציווה להניח את הביצה בטמיון המלכותי, נעולה בתיבה שאותה איש מלבדו לא הורשה לפתוח. כך חלפה המהומה והביצה נשכחה מלב
חלפו שנים, המלך זקן ומת ובנו בכורו מלך אחריו. אשתו של זה האחרון הציקה לו רבות בדבר התיבה הנעולה, כי האמינה לשמועות שגונבו לאוזנה על אוצר בלום החבוי בה, אבל המלך אמר: טרם לכתו סיפר לי אבי כי בתיבה שמורה מין ביצה משונה למראה שאיש לא ידע מה טיבה, אך לעצמו סבור היה כי רעה גדולה צפונה בה, על כן אסר לפתוח את התיבה וכך גם אני מצווה
מקץ שנים רבות מתו גם הוא גם רעייתו, ובנו בכורו מלך אחריו. הלה סקרן היה מאוד באשר לביצה שבטמיון ופקפק כי עלולה לצמוח ממנה רעה כלשהי מקץ שנים כה רבות. רעייתו ביקשה להזהירו: אוצרות לא תחסר, יקירי! אם נשמרו אביך ואביו לפניו מלפתוח את התיבה, הנח לה גם אתה והסר אותה מלבך. אבל הביצה שבטמיון הלכה ומילאה כל פינה בלבו של המלך, עד אשר נכנע ליצרו זה. בעצמו ירד אל הטמיון, פתח התיבה, נטל את הביצה והציגה לפני אנשיו. הם ניסו לבקעה בפטיש כבד אבל הדבר לא עלה בידם; אך הנה כאשר נחה עליה קרן שמש ראשונה, זעה הביצה המשונה במקומה ובקעה, ומתוכה הגיחה תולעת שחורה. אך זה בקעה מן הביצה, החלה זו נוגסת ובולעת כל דבר הנקרה בדרכה: מזון, עץ, אבן וברזל. עד מהרה נוכחו הכול כי היא אינה מביאה אלא נזק והחליטו להורגה. לשווא ניסו לרומסה שוב ושוב במגפיהם ולזוועתם הם נוכחו אז כי שום נשק איננו מזיק לה במאום; שריונה חסין היה מכל פגע ודבר לא הסיטה ממסלולה, כאילו היה משקלה כמשקל הארץ כולה
השרץ השחור הלך ותפח במהירות ובתוך שישה חודשים כבר הגיע לשיא גודלו, כגודל שדרת בתים. אבל הוא לא נח לרגע ובתאבונו הרב כילה שדות יבול, בתי אבן ומכל הבא לפה. טובי הלוחמים אף הם לא הועילו והאמיצים שבהם שהעזו לקרוב אליו בניסיון לכרות את לשונו, נטרפו גם כן במלתעותיו. המלך נותר חסר אונים וניחם על כי אטם אוזנו לקול רעייתו
כך הביא היצור חורבן על העיר ולאיש עוד לא נותרה עצה
***
והנה בן אחיו של המלך, עלם שחור עיניים ושיער ושמו גאלין, לבו ייסרו על האסון שהביא ביתו על גילאידה. והוא נשא שבועה לכפר עליו בלי לחסוך כל מאמץ וחירוף נפש, גם אם במחיר חייו יעלה לו הדבר. הוא חגר חרב, לקח לו סוס ויצא למסע. ימים רבים עשה בדרכים, מעלה חרס בחיפושיו אחר עצה כנגד היצור הזדוני. כסף רב הציע בעבור כל שביב של ידיעה על אודותיו ועל הדרך למגרו, אך גם בכך לא היה כדי להועיל
והנה בוקר אחד פגש בדרכו באדם אילם, שבמענה לשאלתו הצביע לעבר בית בודד שנראה הרחק באופק. בדרך מפותלת ועיקשת על פי תהום רכב גאלין עד הגיעו לשם בערוב אותו יום. הוא נקש בדלת וזו נפתחה בידי אדם זקן שהקשיב לדבריו ואז אמר
עניין לך עם כוח עתיק יומין ועצום, אחד מיצירי החושך. הללו ניזונים ממעשה ידי אדם בלבד, וגוועים רק כאשר לא נותר להם עוד דבר לאוכלו. על כן ודאי לא תהיה בכך כדי נחמה עבורך לדעת כי התולעת עתידה לגווע ברעב לאחר שתכלה את עירך המפוארת, כאשר אנשיה כולם מתים או גולים אביונים בארצות נכר
פניו של גאלין נפלו, אך הישיש הוסיף: אל נא תאמר נואש! מובטחני כי גם כוח כזה ישנה דרך למגרו. אמנם מבינתי היא נסתרת אבל יש מי שבפיו תִמָצֵא תשובה: אי שם בצפון הרחוק והשומם ישנה באר עמוקה, שתחתיה שוכן בהיכלו מכשף המשיב על כל קושיה. ואולם לבו של זה שחור משחור: בטרם ישיב לשאלת האורח, יחוד לו הוא בעצמו חידה, והאורח שאינו משיב משלם בחייו. אלה הם פני הדברים וזו לך הברירה
עליי לנסות את מזלי, אמר גאלין לאחר שהות. אך אמור נא לי, מהו שמו של שחור הלב בפי הבריות? כיצד אמצא את דרכי אל הבאר הרחוקה? הוא הביט בפניו של בן שיחו
בקש את באר המתים, ענה הישיש. כי את שמו האמיתי של המכשף הרשע אין איש יודע, וכפרס למנחש הוא מבטיח לתת כל אוצר מאוצרותיו הרבים שבו יחפוץ. רבים ניסו ומתו, אך אל יאוש! הרי אתה מבקש עצה ולא אוצר, ועל חידותיו אין זה מן הנמנע להשיב כפי שנעשה כבר בעבר לא פעם, שאחרת לא בא עוד איש אצלו
הואיל ונתאחרה השעה, נעתר הצעיר ברצון להזמנת הישיש לעשות את הלילה בצל קורתו. למחרת לאחר שהאיש התווה בפניו את דרכו ואף חידש את צידתו, שלף הצעיר שקיק מבין חפציו. מזה יש לנו בשפע, אך במה הועיל? אני מקווה שאתה לפחות תמצא בו תועלת
האיש הביט כלא מאמין בזהב שנצץ מתוך השקיק, וקד אז קידה עמוקה. גאלין עלה על סוסו ויצא אל הצפון
ימים ושבועות רכב, קוצב לעצמו ולסוסו מנוחות קצרות בלבד. ככל שהצפין הגבעות גבהו, הצמחייה נתמעטה והירוק של ארצו הלך והתחלף בגוונים קודרים של חום ואפור. סתיו הלך וחורף בא ברוחותיו ובגשמיו להאט את מסעו, אך הוא עמד איתן במעקשי הדרך והגיע לבסוף אל הארץ היעודה: ארץ טרשים הררית, קרה ושוממת. שם עשה זמן מה בדרכים, נעזר בהנחיותיהם של עוברי האורח המעטים הנקרים על דרכו. הללו בשומעם להיכן הוא מבקש להגיע נתנו בו מבט קודר, אך הם כיוונוהו בנאמנות וכך הגיע לבסוף אל יעדו. מראה עיניו כלל לא שובב את נפשו: באר גדולה, עצמות אדם פזורות סביב לה ועורבים לרוב, מהם חגים ממעל ומהם עומדים על ענפי העץ הבודד והעירום הנטוע לידה, משקיפים בציפייה בנעשה
כעבור זמן לא רב נשמע קול צעדים והופיע שם אדם. הלה לא נתן דעתו על גאלין, שהביט בו והבחין בהתרגשות ובפחד שעל פניו. על פי רצף התנהלותו נראה היה שכבר פקד את המקום מבעוד מועד, ורק כעת גמר בלבו לנסות את מזלו. הוא עלה ונעמד על שפת הבאר, כרך החבל למותניו, אחז בו וירד ונבלע באפלה. הגלגלת חרקה וסבבה ולבסוף נעצרה כאשר עלתה והופיעה משקולת ברזל הנתונה בקצהו האחר של החבל. דומיה נשתררה לשעת מה ולאחריה נשמעו חריקות הגלגלת בשנית, נמרצות יותר בזו הפעם. העורבים ענו כולם בקריאות רמות וצורמות תוך שהם באים ומתגודדים סביב פתח הבאר, ולבסוף שב והופיע שם האיש המסכן ללא ראשו שנערף. גאלין היושב דומם על סלע ליד סוסו הסיט את מבטו מן המחזה. בלבו הנחמץ בו תהה איזו מצוקה, או שמא תאווה, הייתה זו שהביאה איש זה הלום אל סופו האומלל
הגיגיו נדדו אל עירו ואל היצור הארור המחריב אותה. לבסוף התעשת, קם וגירש העורבים: לא לחינם עשה את מסעו. ברוב מיאוס התיר את החבל מעל שרידי גופת המת, ואז עשה כמותו: כרך החבל למותניו והחל לרדת. הוא תהה לאיזה צורך נועדה הקשירה והמענה לכך לא בושש לבוא: מפעם לפעם חש במגע צונן, כמו אצבעות המושטות אליו מתוך כוכים באבן, מבקשות ללוכדו. צמרמורת עברה בו. בהמשך הירידה הוא השתנק לפתע: אצבעות צוננות סגרו בחוזקה על גרונו לחונקו. כהרף עין פיתל את גופו והלם במרפקו ביריבו, יהיה זה אשר יהיה. קול שבירת עצמות נשמע בבירור והאצבעות הרפו ממנו. מכאן ואילך התנהל במשנה זהירות, ידו מגששת ונכונה להכות. נדמה היה לו שחלף זמן רב כאשר חש לבסוף בקרקע מוצקה תחת רגליו
הוא מצא את עצמו באולם רחב המואר קלושות בלפידים. אוצר בל ישוער היה שם בערימות של זהב ואבני חן נוצצות, אבל מאחוריהן סדורים בתוך גומחות, עמדו שורות שורות ראשי אדם כרותים: עיניהם ופיותיהם פעורים באימת המוות ויד הזמן לא נוגעת בהם, כאילו זה עתה נכרתו. אילו התיר לו זאת הזמן ודאי היה גאלין מתחלחל, אבל מולו נסתמנה כעת דמות גבוהה עוטה גלימה כהה, פוסעת לקראתו. ברכיו פקו אך הוא לא מש ממקומו. הדמות נעמדה כדי פסע ממנו וכעת ניתן לו לראות את פניה, שלמרבה פליאתו כלל לא נראו זקנות כפי שציפה; עיניה אמרו חוכמה וזדון
שפתי המכשף נעו וביטאו מילים קרות: שניים ביום אחד, כמו בימים הטובים! אני מניח כי ידועים לך כללי המשחק
אני יודע את הכללים, תגיד את החידה שלך, השיב גאלין כאשר הוא משווה לקולו את נימת דיבורם של עמי ארצות נבערים מדעת
טוב ויפה, אמר המכשף. כי מאסתי בגינונים, והעורבים החביבים למעלה גם הם ממתינים למנה השנייה – אף כי מסופקני אם המשקולת תושפע מחסרונו של ראשך
:ואז השמיע חידה בחרוזים
האחד בקשְתו, הוא יצא אלי קרב
שם נדם ולא שב, לא ירה עוד חיציו
והקשת חזרה, מיותמת, שבורה
בלבּה הדואב היא נשאה הבשורה
כל אחיו חמישים, ביָגון נרעדו
שיר קינה הם ניגנו, מעליו נפרדו
דממה עמוקה נשתררה שעה שגאלין הגה בחידה. אפס ניסיונותיו לא הניבו בראשו דבר. כמה מן הפנים המתות ניבטו מן הגומחות היישר בפניו שלו, כאילו המתינו להצטרפותן אליהן. לבסוף החל יריבו המשועשע בספירה איטית של חמש לאחור. הזמן הלך ואזל וחרב נשלפה מנדנה. בראשו של גאלין לא עלה כל רעיון, הוא עצר את שטף מחשבתו והגה בחצים ובקשת, בצלילים וב... נֵבֶל! כמובן
מיתר, השיב ברגע האחרון
נחש ערמומי אתה, אמר המכשף ומלמל עוד מספר גידופים, אך הוא נותר מחויב לכללי המשחק והשיב את חרבו לנדנה. לרשותך שאלה אחת, רשאי אתה לשאול אותי כל שאלה, מלבד לשמי
?מה תבקש לדעת
מהי הדרך למיגור התולעת השחורה? שאל גאלין
משמע עוררתם את התולעת, לגלג המכשף. לך אפוא למצוקים לא רחוק מכאן, חפש בהם את הסלע הבהיר והנח עליו את שתי ידיך. הסלע ינוע ונתיב צר יתגלה לעיניך, ובו תעבור דרך טבעת ההרים אל העמק שבתוכה. שם שוכנת הבתולה העונדת לצווארה את תליון אבן האש. באם תזכה בחפץ זה, האכל בו את התולעת ויהא זה מזונה האחרון
גאלין חרת את הדברים בזיכרונו. הוא טיפס מעלה בידיו ויצא לבסוף מן הבאר, לעיני העורבים שהסתלקו בפחי נפש. היציאה מן ההיכל החשוך אל האוויר הפתוח עם התרת החבל ממותניו דמתה בעיניו למעין לידה, ולראשונה מאז יום צאתו למסע לבו נמלא תקווה של ממש. ללא שהות עלה על סוסו והחל לרכוב לעבר המצוקים שנראו הרחק באופק
הקור גבר ושלג ירד לפרקים, אך הוא עמד גם בתלאות מסע זה וניצב מקץ שלושה ימים למרגלות המצוקים, מביט נפעם בראשיהם הנישאים אל-על. לאורכם רכב זמן מה עד שהבחין בסלע שצבעו בהיר, בקווים שנראו היטב. הוא הניח עליו את שתי ידיו וראה! ללא כל מאמץ ניסוט זה פנימה וחשף מעבר. שם רכב בנתיב צר העולה מעלה במתינות, עד לצאתו אל המרחב שמן העבר השני. לאורו האחרון של יום נגלה אז לעיניו העמק השוכן בלב טבעת ההרים, חלקו מיוער וכולו עוטה לבן, והשלג מוסיף ונערם לאטו. השביל שבו רכב הוליך אל טבור העמק, שם ניצבה בקתה קטנה שבה הייתה נתונה כעת כל תקוותו לעתיד עמו, וגם לעצמו, כי הקור העז חדר עד לשד עצמותיו וצידתו אזלה. בהגיעו לבסוף קשר את סוסו בסמוך ונקש בדלת הבקתה, תוהה לאיזו קבלת פנים יזכה
את הדלת פתחה עלמה יפהפיה, שערה זהוב ועיניה כחלחלות-אפורות. איכשהו נדמה היה לו כי כבר ראה בעבר את הפנים האלה או דומות להן, אך היכן ומתי זאת לא יכול היה לומר. שום תכשיט היא לא ענדה לגופה מלבד תליון אבן בצבע שנהב, צורתו כחצי ירח שצידו הישר מבוקע לכל אורכו. היא לבשה שמלה לבנה פשוטה שהלמה היטב את גזרתה הנאה
גאלין נאלם דום אבל היא לאחר שבחנה אותו בעיניה, חייכה והחוותה בידה פנימה. בוא אורח יקר, התרווח לך ונוח מתלאות המסע, אמרה בקול ערב
חן-חן לך גברתי, השיב גאלין, מוקסם מהליכותיה. הוא פסע פנימה והתרווח בכסא שהציעה לו, הבית חומם באש מן האח וריח תבשיל טוב עמד באוויר
תחילה סעד את לבך בנזיד ואחר כך ספר לי את סיפורך, אמרה בהגישה לו קערה מלאה בנזיד עגבניות. הוא היטיב בו את לבו וכאשר כילה את תכולת הכלי, מיד מילאה אותו העלמה במנה נוספת
נפשו חייתה, חששותיו התפוגגו ורווח לו עד מאוד בבקתה הקטנה והחמימה. בחוץ סוסו אובס וטופל היטב
?מיהי עלמה זו? הוא תהה בלבו, והלוא היא הדבר המקסים ביותר שראה מעודו, כלום בחלום הוא מהלך
בתום הארוחה הוא הציג את עצמו כיאות וסיפר לה על אודות גילאידה, על הרעה הפוקדת אותה ועל מסעו שהובילו עד לעצם הרגע הזה בביתה. העלמה הקשיבה בעניין רב, אך ככל שהוסיף לדבר כך הרצינו פניה וניכר היה בהן שדעתה טרודה עליה, כאילו ניסתה לעכל דברים רבים שניחתו עליה בפתאום
?ואת עלמה נאווה, הוא הביט בה עם תום סיפורו, מנין באת ומהו שמך אם יותר לי לשאול
שמי רַטִין, השיבה. יתומה נדדתי לכאן מן המערב בשחר נעוריי, לפני שנים רבות מספור. חסרת כל באתי למעט בגד קרוע לגופי, התליון שלצווארי ושמי שהושם בפי עוד בימים שזיכרוני אינו מגיע עדיהם. בחסד חיות היער גדלתי בעמק זה שהוא נחלתי, ושבתחומו בלבד אוסיף לחיות ולא אבקש לי עוד דבר
.גאלין הגה בדממה בסיפורה המופלא של רטין, ותהה בלבו כמה חורפים כבר עברו עליה בעמק הלבן
?לבסוף הפר את השתיקה: פנים שמחות קיבלו את פניי, לא כאלה הן פנייך כעת. הלוא תגלי לי את שרובץ על לבך
במחילה ממך, השיבה, לא נדבר בזאת לפי שעה, את אבן האש אני אתן בידך ומחר עם בוקר תצא אל ארצך להושיעה
.גאלין לא השיב. הישועה הנכספת לארצו דומה כי הנה היא ניתנה, אך דעתו לא נחה
נתאחרה השעה והגיעה העת לישון, אמרה לבסוף, ליל מנוחה לך אורחי היקר. היא פנתה לחדרה הקט וגם הוא הלך ונשכב במיטה שהוצעה עבורו. לזמן מה עוד הרהר לנפשו כאשר דעתו נודדת ושבה אל העלמה רטין. אך הנה בטרם נרדם הופיעה זו לפניו ועיניה בורקות, הוא הזדקף לישיבה והמתין למוצא פיה
דחקת בי לגלות את שרובץ על לבי, אמרה. לא עוד אסתיר זאת ממך: בתתי לך את אבן האש דע לך כי גורלי נחרץ, כי היא הכוח המגונן על משכני מפני מגע יד הזמן. בתוך שנה ישיגני המוות
גאלין הוכה באלם ודיבר רק מקץ רגעים רבים. אילו גלויים היו הדברים הללו לפניי אזי לא דיברתי באבן, שאותה הצעת לי בנדיבות לבך. וכעת משנודעו לי אני מבקש אותך לנהוג כמו לא שמעת דבר, רשאית את לחזור בך ועדיין כידידה תהיי בעיניי. אמנם אסור אני בשבועה לעשות כל שאוכל למען בני עמי – גם אם יהיה זה בסופו של דבר חירוף נפש חסר תכלית כנגד תולעת הזדון – אך מי יודע? אולי תתגלה סגולה נסתרת בחרבי או ישועה ממקום בלתי צפוי
תקוות שווא היא, כידוע לך, אמרה העלמה. חרבך לא תועיל ואני אינני חוזרת בי. הלוא תבין? נפשי יצאה אליך מרגע שראיתיך ושמעתיך, גבר אמיץ לב היוצא לשליחות רבת סכנות למען היקרים לו. כעת אחת היא לי אם גופי יקמול וימות, או שיוסיף לחיות ולבי קמל בו לעד. כי השבועה שנשאת אכן אל לך מלהפרה, ולא אני אמנע ממך את הישועה לארצך
.גאלין החריש והיה כפוסח על שתי הסעיפים
חשוב על בני ביתך, אמרה העלמה ובתוך כך הסירה התליון מעל צווארה ונתנה אותו ביד אורחה. בלב כבד ובלי רצון אחז גאלין בחפץ היקר ואצבעותיו סגרו ברוך על כף ידה הקטנה של העלמה, וכך הם נותרו לזמן מה
אנא ממך, חבקני, אמרה אז. כעת רק בכך יהיה כדי להקל במעט את הכפור שבגופי; הכפור שאותו הבאת עליי בעצמך, ללא כל ידיעה ורצון, בזאת בטוחה אני
.הוא הושיבה לצידו וחיבקה
!נפשי אף היא יצאה אלייך מרגע שראיתיך, אמר, וכעת מצוקתי עזה שבעתיים, מה אכזר הוא הגורל ומה רבים תככיו
!רואה אתה, מטעם זה חתמתי את פי קודם לכן, אך הנה כרעתי תחת הנטל, צר לי
הוא נשק לשפתיה והיא אחזה אז בידו והובילה אותו לחדרה. דבר לא הפר את דממת הלילה, אך בלבם התחוללה סערה. שעה ארוכה ליטפו, נישקו ואהבו ולבסוף נרדמו יחדיו, היא בזרועותיו
עם בוקר הקיצו אל תוך גורלם האומלל, הם סעדו יחדיו פת שחרית ומיעטו בדיבורים. גאלין איכף את סוסו והתכונן לצאת אל הדרך הארוכה. לו תהי לך זו לנחמה פורתא, אמר, כעת משידעתיך אין עוד בכוונתי לשאת אישה בחיי
אכן זו נחמה עבורי, לא אכחיש זאת, השיבה, אך כחלוף השנים ידהה הזיכרון ואז חופשי תהיה לשאת אישה כטוב בעיניך, אישה בת מזל שתהיה אם ילדיך
הזיכרון לא ידהה, היי שלום אהובה! הוא נשק לה, עלה על סוסו ויצא לדרכו בעיניים בורקות
שלושים יום חלפו עד לשובו של גאלין מהצפון אל בירת ארצו, שנראתה כעת כעיר רפאים. אזורים נרחבים ממנה הפכו לעיי חורבות, אך רבים אחרים לעומתם טרם ניזוקו. רבים מאנשי העיר מצאו את מותם ברעב ובכפור, ללא קורת גג, ואילו אחרים נמלטו אל הסְפָר. בין החורבות הוא הבחין כעת במפלצת הארורה, מוסיפה ומכלה כל חלקה טובה. הוא צעד וקרב אליה, מתעלם מאזהרותיהם של הנוכחים, והניח לה להתקדם כמעט עד למקום עומדו. שאון הגריסה החריש את אוזניו והוא הביט במשטמה בלוע האדיר בפעולתו. חמת זעם התלקחה בו, בייאושו הניף את חרבו והכה בעוצמה בגוף האימתני. חרבו ניתזה אחורנית ונשמטה מידו והוא הוטח אל הארץ. המפלצת לא ניזוקה במאום, אבל היא חשה בלהב ופנתה בזריזות מפתיעה אל עבר העלם השכוב על הקרקע. ברגע האחרון ממש השליך אל תוך פיה את אבן האש וסר הצידה
כעבור זמן לא רב המפלצת נתקפה עוויתות, התפתלה בחוסר אונים ועלתה לבסוף בלהבות שפרצו מתוך גופה. הלהבות היתמרו אל-על ואיכּלו את הגוף הענקי במהירות. כך הקיץ עליה קצה וגאלין מילא את שבועתו
הוא קרב אז אל ערימת האפר וכילה את שארית תקוותו למצוא את האבן בשנית, כי זו אכן אבדה ולבו ברגע ההוא כמו פולח במדקרות סכין. האנשים הריעו וצהלו ורק אז נוכחו כי אותו פלוני שהושיעם היה בעצם בן אחיו של המלך, אבל זה הילך כמת מול עיניהם המשתוממות
השמועה פשטה במהרה, המונים שבו אל העיר והחלה מלאכת שיקומה. גאלין הוכתר למלך ואנשיו ששו לעשות את דברו. פועלים רבים עשו במלאכה, העיר הלכה ונבנתה וההיכל אף הוא הוקם מהריסותיו ובעיצומו של האביב כבר עמד על תילו. הכול שמחו והיללו את המלך החדש, אבל הוא לבדו נותר נכה-רוח ומצוקתו רק גברה מיום ליום ועל אודותיה לא אבה לשוחח עם איש. בלילות חלם לעתים כי הנה הוא שב אל העמק הלבן ואהובתו מקבלת את פניו בביתה כשעל פניה אותו חיוך הזכור לו ממפגשם הראשון, או אז היה מקיץ באחת אל עגמומיות חייו
בערב שקט אחד של שלהי האביב הוא סייר לבדו בגן, הביט בסהר הלבנה וחשב לעצמו: תקומתה של גילאידה הולכת ונשלמת, מוקדם מן המצופה. בקרוב אאזור כוח ואצא שוב למסע אל העמק הלבן, לחלוק עם אהובתי את שארית ימיה. ולכאן אביאה לקבורה בגן הזה הנשקף מחלוני, קרוב אל לבי
והנה בלילה פקד אותו חלום מוזר, ובו אישה זהובת שיער ויפת-תואר שוכבת על ערש דווי. בתחילה בטוח היה כי אהובתו היא, אך בהתבהר התמונה עמד על טעותו: זו אישה הדומה לה ומשני צדי מיטתה ניצבים בנה ובתה, תאומים פעוטים; והיא עונדת תליון לצווארם ומניחה ידה על ראשם לברכם, כל אחד בתורו. ברגע זה התחלף החיזיון באותו חלום מוכר והוא שוב מתדפק על דלת אהובתו, אלא שהפעם לא הייתה זו היא שניצבה בפתח: במקומה הופיע גבר, מחייך אליו ברשעות
הוא הקיץ בבהלה משנתו. מיהו הלה? והוא הלוא כבר ראה את החיוך הזה בעבר, אך היכן? זמן מה הפך בשאלה, עד שנוכח באחת ומעבר לכל ספק: זהו המכשף מבאר המתים! דבר נתחבר לדבר עד שנשלמה התמונה כולה: אחים תאומים הם אהובתו והמכשף הרשע, גם אם נסתר הדבר אף מהם עצמם – או מרַטין לבדה על כל פנים. שוכן באר המתים מחזיק אפוא בחציה השני של אבן האש, והוא המגונן על משכנו ממגע יד הזמן! כעת גם נזכר גאלין כיצד בזמן שהפנה אל המכשף את שאלתו, שיחקה ידו של זה בדבר מה כלשהו הענוד לצווארו, חבוי תחת כנפות גלימתו
שביב תקווה ניצת בלבו של המלך: אם רק יעלה בידו לנחש את שם המכשף, רשאי יהיה אז לדרוש ממנו בתמורה את האבן, שבאמצעותה יושיע את אהובתו
את השרביט הוא הפקיד ביד דודנו ויצא שוב לבדו על סוסו. הפעם שם פניו הרחק לכיוון צפון-מערב, לבקש אי שם את מקום מוצאם של התאומים. דרך רבה הוא גמא וקיץ בא, ובמרוצת כל אותו קיץ נדד בין הרים ועמקים, עד הגיעו יום אחד לכפר השוכן למרגלות הרים אדירים שפסגותיהם נסתרות בעננים. יושבי הכפר, בני עם בהיר עיניים ושיער, מכניסי אורחים היו; פניהן של כמה מן הנשים הזכירו לו במשהו את פניה של רטין. הם דיברו בניב זר, אך בשילוב תנועות ידיים עלה בידו לקשור שיחה עמם. בעניין רב האזינו לסיפורו, אבל על אודות רטין ומשפחתה הם לא ידעו דבר וחצי דבר, ועל כן הובילוהו למעונו של ראש הכפר הזקן שהיה בקיא במסורת
רטין, הגה הזקן את השם ושקע לזמן מה בנבכי זיכרונותיו. עיניו שכבר כמעט נעצמו לפתע נפקחו והוצתו בברק, וחיוך עלה אז על שפתיו הקמוצות
.נֵגָלוֹרַטין, קולו החרישי נשמע כאילו נישא ממרחקים
וזה מהו? שאל גאלין
.נגלורטין, מילה עתיקה היא במסורת שלנו שפירושה 'אש החיים', וזהו כמדומני הפיתרון לשאלתך, אדוני
.תודתה וידידותה של גילאידה נתונות לעד לך ולאנשיך, אמר גאלין
***
רוחות סתיו צוננות הכו בצמרות עצי העמק הלבן. רטין נפלה למשכב ונותרה ספונה במיטתה הקרה יומם ולילה, היא חשה בקִצה ההולך וקרב והוסיפה להגות באהובה. תוהה הייתה אם שלום לו ולעמו, מהם מעשיו ולְמה או למי נתונה כעת דעתו באותה שעה עצמה
לאמיתו של דבר, באותה שעה עצמה רכב גאלין בנתיב הסתרים המוביל אל העמק הלבן. זאת לאחר שירד בשנית אל באר המתים והגה את השם "נֵגָלוֹ" באוזני בעליו, שהוכה בהלם. כאשר זה האחרון נדרש למסור את תליון אבן האש שלו, הוא מעל בשבועתו וביקש לקטול את יריבו, אך כשפיו נטשוהו והוא הומת בחרבו של גאלין
בדי עמל הקימה עצמה רטין למשמע נקישה בדלת. היא נפלה על צווארו של גאלין והכפור שאחז בה חלף חיש מהר. היא החלימה ויד הזמן לא הותירה בה כל סימן למעט מספר שערות שיבה על ראשה
.גאלין לאחר שובו מביקור אחרון בארצו נשאר לגור עמה בבקתה הקטנה עד לקץ הימים, ואהבתם אף פעם לא פחתה